מתבגרות מדברות התבגרות

"אנחנו לא הופכות לחייזרים". מכאבי מחזור ושומנים בירכיים ועד אלימות וקריאות ברחוב, חמש נערות מדברות על הקשיים שהן עומדות בפניהם ביומיום.

ברונוון פרקר רודס, יוצרת של סרטים דוקומנטריים מרגשים, בסרט חדש על גיל ההתבגרות, שכל הורה חייב לראות.

לחצו על הקישור לצפייה בסרטון דרך הניו יורק טיימס. תרגום לטקסטים של הבנות מתחת.


"אין לך ברירה, את חייבת לגדול ואת לא יכולה להישאר ילדה"

אני עכשיו בת 17 אבל קיבלתי מחזור והתחלתי את גיל ההתבגרות כשהייתי בת 8 או 9. שנאתי את זה. ממש שנאתי את זה בהתחלה. בגיל 8, 9, רציתי להיות בן. אני זוכרת שאמרתי "למה זה קורה רק לבנות? למה זה לא קורה לבנים? זה לא הוגן."


זו הייתה תקופה קשה. רציתי להיות ילדה. רציתי ליהנות. ובו בזמן רציתי גם להתבגר ולגדול. אז זה מורכב. כי אין לך ברירה, את חייבת לגדול ואת לא יכולה להישאר ילדה. מכריחים אותי להיות בוגרת.


"מעולם לא שמעתי מישהי מספרת על כאבי מחזור בפי הטבעת"

אני עכשיו בת 14 ואני מרגישה שזה התחיל סביב גיל 11. אני חושבת שממש פחדתי. את יודעת שדם הולך לצאת ממך, אבל לראות אותו, זה מבעית. יש שם בלאגן למטה וממש פחדתי. לפני זה אפילו לא ירד לי דם מהאף. רק ראיתי דם בטלוויזיה, וזה מן הסתם היה מזויף. זה כמו לצפות בסרט אימה.


בית הספר שלי די נוקשה, אז אלא אם הקאת או יש משהו ממש לא בסדר איתך, הם לא שולחים הביתה. המורות חשבו שאני סתם עצלנית, או דרמטית, כי ככה רוב הבנות "סליחה המורה, אני לא יכולה להגיע לבי"ס כי קיבלתי מחזור". אני פיזית לא יכולתי לזוז. הייתי בערך בת 13 וכאבי המחזור שלי עברו מלהיות התכווצויות בבטן לכאבי גב, ועד ממש כאבים בפי הטבעת. וכאישה, כילדה, מעולם לא שמעתי על זה. כל הזמן אמרתי "אמא, זה לא נורמלי, אני צריכה ללכת לרופא" כי מעולם לא שמעתי מישהי מספרת על כאבי מחזור בפי הטבעת. אחר כך הגעתי לנקודה שהיו שולחים אותי הביתה מבית הספר כי לא יכולתי ללכת, לא יכולתי לשבת, וזה היה נורא. אמא שלי הסתכלה במחברות שלי באיזה יום הורים, ובכל חודש היו יום או יומיים שאי אפשר היה להבין את כתב היד שלי. הוא היה לא קריא, כי לא הצלחתי להחזיק את העט ביד.


"כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה: מה אחרים חושבים עלי?"

לא באמת השתנתי פיזית לתקופה. כולן גדלו וצמחו להן הציצי, ורק אז התחלתי להתפתח והייתי כולי "כן! זה מגניב!" הרגשתי שאני יותר משתייכת. הייתי מאוד מודעת לעצמי ולגוף שלי. כל מה שיכולתי לחשב עליו זה מה אנשים אחרים חושבים עלי? אולי הם צוחקים עלי? הם חושבים שאני נראית משונה? אולי הם חושבים שאני שמנה? זה אף פעם לא מחשבות נורמליות.


כשהתחלתי להתפתח (לא שעכשיו יש לי ציצי גדול), התחלתי לחשוב שזה הדבר הכי מגניב בעולם. אני רוצה שכולם ידעו שיש לי ציצי. לבשתי חולצת חושפניות, הריאתי כמה שיותר מחשוף. הרבה מהבנות התחילו ללבוש חזיות פוש אפ ומעליהן חזיות ספורט, בשביל המחשוף והתחושה שהם גדולים.


"גברים היו מתבלבלים וחושבים שאני אישה בוגרת"

כמה חודשים אחרי שקיבלתי, הציצי שלי התחיל לגדול ולא הבנתי את זה עד שלא ראיתי סימני מתיחה, כי זה הכל היה כל כך מהיר. והירכיים שלי התחילו לגדול וגברים היו מתבלבלים וחושבים שאני אישה בוגרת, גבר בן 25 התחיל איתי. זה מטורף כי הייתי בת 14 באותו הזמן.


הלכתי לבית של חברה, רחוב מכאן. היה קיץ ולבשתי שורטס, והירכיים שלי התעגלו ודברים התחילו להשתנות אצלי. חשבתי שזה נורמלי, כי זה כל הזמן היה קורה – כמו גבר שנשען החוצה מהאוטו וצועק לעברי. ממש פחדתי. אני קטנה. כל אחד יכול לבוא ולקחת אותי. זה מבעית. הייתי בת 9.


"המדיה החברתית שינתה את התפיסה שלי את הגוף שלי ואת הגוף של אחרים"

שיער גוף עבר מאפס להמון! צמח לי שיער פנים בשלב מסוים, שיער בבית השחי, למטה. בכל מקום. ואני הייתי כולי "למה?!" ואז הריח, ריח גוף. ובגלל שיש לי OCD הייתי כולי "מה זה? למה אני משתמשת בדיאודורנט בבוקר ועד הצהריים אני כבר מסריחה שוב? אמרתי לאמא שאני צריכה לראות רופא כי יש לי ריח מוזר"


המדיה החברתית שינתה את התפיסה שלי את הגוף שלי ואת הגוף של אחרים. את צריכה ירכיים גדולות, אבל לא גדולות מידי, כי זה כבר רע. אבל לא להיות רזה מידי כי אז את רזה. דברים כמו hipdips, לא ידעתי מה זה. ואז ראיתי במדיה שמישהו אמרה שזה נורא והבנתי שיש לי אותם ושנאתי אותם. מדובר בקפלי השומן על הירכיים ואז במקום גוף של שעון חול, יש כל מיני כניסות פנימה. אני לא יודעת אם התיאור הגיוני, אבל זה לא משהו שאי פעם חשבתי עליו, ופתאום זו אחת מנקודות חוסר הביטחון הגדולות שלי.


"עדיין יש לי בראש את המנטליות של אסור לאכול"

במעבר מיסודי לחטיבה, הייתי במצב נפשי גרוע, חרדה מטורפת. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה ואני חושבת שזה בגלל שכמעט ולא אכלתי. עדיין יש לי בראש את המנטליות של אסור לאכול ארוחת בוקר, אסור לאכול צהריים. רק ארוחת ערב.


"הרגשתי שזה לא הפנים שלי"

האקנה והפצעונים הופיעו עם הווסת ראשונה, בערך בגיל 8 או 9. אבל מה שממש לא עזר היה שסבלתי גם מאקזמה. הרגשתי שזה לא הפנים שלי. הם לא היו אותו צבע כמו העור. הם מאד בלטו. הם לא היו קטנים, הם היו עצומים. זה לא היה רק באיזור אחד של הפנים, אלא על המצח, האף, הסנטר. התחלתי חטיבה ושם הציקו לי בגלל האקזמה, אז עברתי בי"ס. אחר כך נשר לי כל השיער, שזה משהו אחר לגמרי, ואז נכנסו ענייני גזע – אני מעורבת עם עור בהיר, אז אמור להיות לי סוג שיער מסויים, אבל לא היה לי את הסוג הזה. לא היה לי שיער בכלל. אז אמרו "את לא בת", אבל אני כן, בבית ספר של בנות. הן היו רעות ואכזריות ולא משנה מה המורות אמרו. המורות לא יכולות לשלוט בתלמידות כשהן לא בסביבה.


"הציקו לי המון כי אני גבוהה"

הציקו לי המון כי אני גבוהה. זה נורא. כולן היו קטנות ואני הייתי הענקית "את כל כך גבוהה, בחיים לא יהיה לך חבר גבוה ממך", "את מוזרה, למה הגפיים שלך כל כך ארוכות?". ההקנטות התחילו בחטיבה. ביסודי זה נחשב למגניב להיות גבוהה כי את מהירה: יותר מהירה, כלומר – יותר טובה בספורט, כלומר יותר מקובלת. ואז, עם הכניסה לחטיבה זה הכל הופך להיות סביב המראה. אופי זה לא כזה חשוב, הגוף זה העניין.


"היו לי התקפי לחץ וחרדה בזמן בית הספר. לא סיפרתי להורים בכלל"

התחלתי להיכנס לחרדה מהכל. הכל. היו לי התקפי לחץ וחרדה בזמן בית הספר. לא סיפרתי להורים בכלל. פשוט הרחקתי את עצמי מהם. הייתי נשארת בחדר, אוכלת ארוחת ערב, חוזרת לחדר, מתקלחת והולכת לישון. מעולם לא הצלחתי להבין מה הטריגר להתקפים. הם פשוט הגיעו.


"הבנים גורמים לבנות להרגיש עוד יותר רע לגבי כל מה שקורה להן, הם פשוט כל כך חסרי ידע"

הבנים רק עכשיו מתחילים להשתנות. הקול שלהם מתחלף. זה השנה שבין כיתה ח' לכיתה ט', הם פתאום מתחלים לצמוח והם סופסוף יותר גבוהים ממני. לקח להם מספיק זמן. רובן עדיין פיציים עם קול גבוה ממש. והבנות כולן – אני צריכה גבר בוגר, גבר גבר, מישהו בוגר, לא הציפציף בן התשע הזה, שנראה ונשמע כמו ילד קטן


אני חושבת שהבנים גורמים לבנות להרגיש עוד יותר רע לגבי כל מה שקורה להן, כי הם פשוט כל כך חסרי ידע. כל דבר מגיע בהפתעה:

  • את מדממת? כן...אנחנו מדממות

  • זה כואב? הדם שיוצא פיזית לא כואב, אלא יש תסמינים שכואבים

  • אהה, אז את לא עושה פיפי? ברור שאני עושה פיפי גם בזמן הווסת

אני שומעת כל כך הרבה הערות מהחברים בנים שלי שאני כזה: "אנחנו לא הופכות לחייזרים בזמן הווסת, אנחנו עדיין מתפקדות כמו תמיד".

ואז יש את "אהה, אז את במחזור עכשיו?" השאלה הזו כל כך מרגיזה. אולי אני במצב רוח כי אתה מעצבן או שסתם אין לי מצב רוח. זה לא תמיד אומר שקיבלתי רק בגלל שאני לא שמחה.


"את בת 16. את חייבת לעשות סקס עכשיו, לפני גיל 18, אחרת את המוזרה הזו בלי החיים"

עכשיו סקס הפך לחלק מהשיח. את בת 16. את חייבת לעשות סקס עכשיו, לפני גיל 18, אחרת את המוזרה הזו בלי החיים. וכן זה מבעית. אין אף אחד בביה"ס שלי שאני אוהבת ואפילו אם כן ולא הרגשתי מוכנה, ואז מגלים שהגעתי לגיל 18 ולא עשית סקס, זה מטורף.


מספרים לך על הקשר בין מחזור לזה שאת עכשיו את יכולה להיכנס להריון. יש לי אפליקציית מעקב על הטלפון, למשל, ואם את רואה שמאחר לך ביום את כולך אמג! אני בהריון! גם אם מעולם לא קיימת יחסי מין. נגיד, אם הלכת לבריכה, ויש גבר בבריכה. את עושה את החיבור הזה. אם מאחר לך אז את כולך, אלוהים, אולי איכשהו. את יודעת שזה לגמרי בלתי אפשרי ועדיין הראש שלך הולך לשם. זה כאילו, חייב להיות סיבה לאיחור. ומצד שני, זה רק איחור של יום, ועדיין המחשבה היא שאולי, אולי, אולי אני בכל זאת בהריון.


יש לי חבר כרגע. אנחנו ביחד כבר שנה ושבעה, שמונה חודשים. הוא קנה לי את הבובה, והוורדים למטה גם ממנו. הוא מאד עוזר לי. אנחנו מדברים על חרדה, אנחנו מדברים על גיל, אנחנו מדברים על הכל. הוא עוזר לי להבין את עצמי. לא התנשקנו עדיין כי אנחנו רוצים לחכות. אני מחזיקה לו את היד לפעמים אבל אני לא אוהבת את זה כי הידיים שלי מזיעות והוא מתלונן כי גם הידיים שלו מזיעות, אז זה כזה – טוב, לא נחזיק ידיים.


"אני חושבת שהחרדה סביב דברים מסוימים תמיד תהיה"

אני לא חושבת שאפשר להיות מוכנה לכל מה שעומד לקרות. אני חושבת שהייתי רוצה להיות מוכנה.

אני חושבת שהחרדה סביב דברים מסוימים תמיד תהיה. סביב סיטואציות חברתיות, סביב לעשות דברים. אבל אני חושבת שאצליח להיכנס אל האירועים והמקומות. אבל התחושה תמיד תהיה, היא לעולם לא תיעלם.


בדיעבד, אני חושבת שזה טיפשי. הכנסתי את עצמי ללחץ. אבל כשהייתי בגיל הזה לא חשבתי שזה טיפשי. חשבתי שככה יהיו החיים שלי וככה זה יהיה לנצח. לא חשבתי שזה יעבור בקרוב, או שבתקופה הזו בעוד שנה אני אראה לחלוטין אחרת. חשבתי שאילו הם החיים שלי. החיים שלי נגמרו. אני תמיד אראה ככה. עכשיו כשאני מסתכלת אחורה אני תוהה למה הייתי כל כך טיפשה, איך לא הבנתי שזה בסדר להיראות שונה.


"זה מטורף. אני יכולה להביא ילד לעולם. אבל אני ילדה בעצמי."

זה מטורף. יש לי את הגוף ללדת ילדים. אני בת 14. אני יכולה להביא ילד לעולם. אבל אני ילדה בעצמי. וזה מגניב, אבל כל כך מוזר. העובדה שהווסת שלי מתחילה כשאני בת 11, אבל סיכוי סביר שאני לא אלד ילדים עד שאני לפחות בת 20.


אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אני אשמח שיהיו לי ילדים. אני אוהבת ילדים ולהיות לידם. אבל כל זה, רק בשביל ילד? זה המון. זה כל כך מוזר. צריך לסבול כל כך הרבה בשביל ילד? אלוהים. לא חשבתי על זה, וזה כל כך מעצבן.