אז בואי נדבר על זה רגע.
שבוע כרישים, דגל אדום, הביקור של הדודה. כל כך הרבה כינויים, בשביל מלה כל כך פשוטה.
וסת.
זהו.
זה היה כל כך קשה?
למה צריך את כל הכינויים האלו?
נתחיל מזה שלא צריך. הכינויים והשמות נועדו בשביל להסתיר את המבוכה סביב הווסת, והם ההוכחה שהנושא עדיין נחשב ל"טאבו" – משהו שאסור לדבר עליו.
אבל....
מחצית מאוכלוסיית העולם יקבלו וסת בשלב זו או אחר. חצי. לווסת השפעה על ההתנהלות שלך ביומיום, על הבריאות שלך ועל ההרגשה הכללית.
להסתיר. להתבייש. למה?
וסת היא דבר טבעי, רגיל, נורמלי וחשוב שנפסיק להתייבש בה, חשוב שנפסיק להסתתר מאחורי כינויים מתוקים (או מזוויעים) וחשוב שנוכל לדבר עליה בצורה ברורה וישירה.
בעבר (ובמקומות רבים בעולם, גם כיום), הווסת הייתה נושא אסור. הווסת נחשבה למלוכלכת, אישה בזמן הווסת לטמאה. ההתייחסות אל הווסת הייתה כאל משהו לא טהור, שצריך להחביא ולהסתיר.
גם כיום, כשנערה צעירה מרגישה שהיא צריכה להתייחס לווסת בהתלחששות, צריכה לתת לחברה שלה תחבושת בסודיות ולרמוז למורה שהיא חייבת לצאת מכיתה (ולקוות שהמורה תבין את הרמיזות הדקות) היא לומדת להתבייש. היא לומדת להיות נבוכה מהגוף שלה ומעצמה.
הסכנה האמיתית היא בעובדה שאותה נערה נמנעת משיתוף ומשיחה, היא מסתירה את ההתמודדות שלה, היא לא לומדת להבין מה נחשב לתקין ומה לא, מה רגיל ומה חריג, והיא נבוכה מידי לבקש עזרה.
וכאן מתחילות הבעיות.
דברים פשוטים כמו ההבנה שהנערה צריכה תחבושות וטמפונים נגישים, שהיא צריכה לצאת לשירותים לעיתים תכופות, שהיא צריכה שיקלו עליה בשיעור ספורט, שלא ישאלו יותר מידי שאלות (חוץ מ: "איך אני יכולה לעזור לך?") ושהיא צריכה שיהיה סבון בשירותים, משנים את כל ההתנהלות בזמן הווסת, ולשפה שאנחנו בוחרות להשתמש יש השפעה גם על זה.
השימוש במלה הנכונה "וסת" (כמו גם פות או ואג'ינה, רחם, חצוצרות, שחלות ועוד) מורידה בכל פעם את המבוכה וקובעת עובדה. את נולדת נקבה ויש לך וסת. את סודקת את החומה של הסודיות והמבוכה ושמה את הצרכים שלך במקום הראשון. את מאפשרת לנשים ונערות שמגיעות אחריך את החופש לדבר בצורה ישירה. להסביר מה הן צריכות בצורה ברורה, ולקבל את מה שהן צריכות – בצורה מדויקת.
אנחנו משתמשות במלות קוד רק כשיש סטיגמה, דיעות קדומות ושליליות. הווסת? היא מסמלת צמיחה והתפתחות. למה להתבייש בה?